משמעות

מנהיגים- למדו את האנשים שלכם משמעות

פאזל

האם הטור של פרופ' יורם יובל ב- Ynet, המציע ללמד חיילים אהבת אדם כאמצעי לגבורה בלחימה, מדבר בעצם על אהבה לאדם בהיותו אדם, דבר שסביר כי לא נעצור לחשוב עליו ברגע לחימה מול אויב, או על אהבה קוסמית המייצרת תחושת שלווה ואופוריה וככזאת אין לה מקום בשדה הקרב?

בטורו האחרון של פרופ' יורם יובל, "מפקדים, למדו את החיילים שלכם לאהוב", אשר נכתב בעקבות הרצאתו לקציני חטיבת כפיר בנושא 'גורמים נפשיים שיעזרו ללוחם להתנהג באומץ לב בתנאי קרב', מציע הכותב למפקדים כי אל להם להגביר שנאה וזעם אלא ללמד את החיילים להילחם מתוך תחושת אהבה וחמלה ומתוך כך ייחשבו הם כגיבורים. עוד כותב יובל כי הגורם ההופך אנשים "רגילים" לגיבורים ברגע האמת ומסייע להם להתגבר על עצמם ועל הפחד בתוכם תוך סיכון חיים הוא תחושת אהבה. "אהבה הופכת אדם לגיבור". יובל מספר כי מלבד לברוח, להילחם או לקפוא, שלוש התגובות האינסטינקטיביות למצבי סכנה התגלתה בשנים האחרונות תגובה רביעית- היחלצות לעזרה- אותה הייתי מחשיבה כחלק מאקט לחימה בהתמודדות מול כל סוג של סיטואציה.

מהו בעצם אותו כוח אדיר המניע אדם לחרף נפשו, לסכן את חייו ולהיחלץ למען מי או מה שהוא אוהב? ואם הוא לא אוהב- האם יעשה כן? אותו כוח אדיר הוא תגובה טבעית לתחושת המחויבות הרגשית, המוסרית והחברתית שחבויה בתוכנו כלפי המקורבים והקרובים אלינו. האם להיות אדם אוהב הוא תנאי מספק לחירוף נפש וסיכון חיים? נזכור כדוגמה את סיפור הטביעה בהתהפכות הקיאק של החותרת יסמין פיינגולד במימי נחל הירקון כאשר המון אדם, שסביר להניח אוהב אדם, התקהל וצפה מהצד תוך ידיעה כי נמצאת שם אישה במצוקה שחייה בסכנה ורק לאחר דקות ארוכות נמשתה מהמים על ידי אדם אחד שקפץ לנחל והציל את חייה. בטוחני כי אותם צופים מהצד הם וודאי אנשים נורמטיביים אוהבי אדם ואף סביר להניח כי חשו או הפגינו רגשי אהבה וחמלה, אך רק אחד שעבר שם במקרה חיבר משמעות לוגית לסיטואציה ויצא לפעולה. האם אותם אנשים נותרו פאסיביים משום שלא הרגישו מחויבות או קרבה כלפיה? מה גרם לאדם זר בדיוק כמותם לקפוץ למימי הנחל העכורים ולהציל אדם שאינו מכיר? משמעות וחמלה.

האם, על פי פרופ' יובל, חיילים המזנקים אחר מפקדם המסתער בקרב וקורא "אחרי!" אכן מסתערים בעקבותיו מתוך רגש של חמלה ודאגה למפקדם ולחבריהם? האם הם מסתערים בעיצומו של קרב תוך כוונה תחילה לשמור על שלום הקבוצה? סביר להניח שגם, אך זה לא העיקר.  בסופו של דבר הגורם העילאי לאומץ לב ולהקרבה עצמית אינו אחד ורק אחד- אהבה. מעדויות של חיילים בתקשורת מסתמן כי הם מסתערים בעודם חדורי משמעת ומוטיבציה מאחר והם מבינים את משמעות תפקידם בהגנה על העורף, את האחריות שלהם כלפי העם והמדינה הנמצאים תחת מתקפה. האם אפשרי כי חיילים שבחיי היום יום אין שום קשר או היכרות בניהם, או אולי אפילו מכירים ואינם מחבבים איש את רעהו, יחרפו נפשם בקרב אחד למען האחר? הם וודאי יעשו זאת, אף אם לא מתוך רגש אהבה אלא מתוך מסירות נפש והתמסרות למשמעות הימצאותם בתוך הסיטואציה ומתוך תפיסת הערבות ההדדית של הלוחמים ולא בכדי אירועים במלחמות ישראל שופעים סיפורי גבורה של עטורי צל"ש. יחד עם זאת, במישור החברתי היום יומי, הנטייה לעטוף בהילה ותהילה מעשים טובים שאמורים להתרחש באופן טבעי ולהחצין אותם באקט תקשורתי נוצץ היא בבחינת רעה חולה בתוך החברה וככל שניתן לה מקום רב יותר כך יפחתו וידעכו מעשים של עזרה וערבות הדדית משום שהם מוצגים כעניין חריג הראוי לתשומת לב מיוחדת ולא כך אמור להיות הדבר.

אהבה ושנאה הן תפיסות מנטליות ותחושות רגשיות עמוקות הנובעות ממכלול חוויות המעצבות אדם משחר ינקותו ואין לדידי טעם ללמד אדם בוגר לאהוב את אויבו. לעומת זאת יש טעם רב בללמד אדם את משמעות עשייתו, את ההיקשים או הסיבות הלוגיות והרציונליות לבחירותיו ולמעשיו ואת ההשלכות של אלו על הסביבה כאשר אותן בהחלט רצוי וניתן לחבר כמקור ליצירת אהבה.

אהבה מאירה, מעצימה ומצמיחה, את האנשים ואת הסביבה. אהבה מאפשרת לעשות מעשים טובים ולשמח אחרים, אך משמעות יוצרת משמעת עצמית ומניעה אנשים לעשות את הדברים הרציונליים והנכונים.

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Linkedin

השם שלך (חובה)

האימייל שלך: (חובה)

נושא

ההודעה שלך