שרית שגב

לעבד שיקול דעת

 

הפיתוי… אוי הפיתוי!

הוא ידע שיחטוף על זה, הוא ידע שבזאת יסכן את מה שבנה במשך חיים שלמים, שהוא מסכן מוניטין של חברת ענק בינלאומית שהוא עצמו עומד בראשה וברגע של החלטה הנוגעת אליו בלבד, באופן אינדיבידואלי לחלוטין, בחשיבה אגואיסטית, צרה אסטרטגית, שברגע אחד מוחקת את כל האחריות המוטלת על כתפיו. כן כן, אותה אחריות שהעניקו לו מתוקף האמון שנתנו בו כאשר מינו אותו לתפקיד הגדול ועצום ורב הזה.

פרשת המעבדים של אינטל. פרשת הסיליקון של תנובה, הקורנפלקס של תלמה, תחליף החלב של רמדיה, רמי דותן בפרשת העסקאות הסיבוביות בחיל האוויר, חשבון הבנק של לאה רבין ואת אלה שלפתי מהראש תוך שניות, מבלי לחפש ברשת וללא מאמץ מחשבתי. כמה מהר ולמשך כל כך הרבה שנים נטמעות בתודעת הקהל פרשות היוצרות תחושת  אי אמון בחברה ובמותג אותו היא מייצגת. מדוע פרשות אלה אינן נשכחות אלא נצרבות לפרקי זמן ארוכים? מדוע פרשות אחרות בהן המנהיגות לקחה אחריות מלאה על האירועים, פנתה לקהל לקוחותיה באמצעות כלי התקשורת והצהירה "טעינו"- נסלחו ונשכחו במהירות? מכיוון שהציבור, שהוא לקוח קצה המשקיע את כספו במוצר ובחברה שלראות עיניו מייצגת בראש ובראשונה מקור אמין להשקיע בה את כספו ולקבל מוצר המניח את דעתו, רואה עצמו כלקוח פרטי של כל אחת מהחברות הללו ומרגיש כמו היה מעורב באופן אישי באירועים. כאשר חברה מודיעה על תקלה ומתייחסת לציבור כולו כמו היה לקוח יחיד גדול המקבל יחס אישי ויוצרת עבורו מערך הסברה המשתף את תהליך הטיפול בתקלה- תפיסת הלקוח היא שהחברה רואה בו שותף משמעותי שהשקיע כספו במוצרים ועליו לקבל תשובות כמו כל שותף ומשקיע בחברה. לקוח יודע, מבין ומרגיש מתי חברה מעריכה את רכישותיו ורואה בו ערך משמעותי לחברה ומתי היא רואה בו רק 'לקוח משלם' הנמדד בתזרים ההכנסות של החברה. המשמעות של הלקוח בעיני החברה משתקפת במעשיה ובהתייחסותה אליו בטיפול השוטף אך בעיקר במצבי קיצון. לקוח חש את עוצמת הפגיעה במערכת ומתנהלת חשיבה מודעת של מעורבות רגשית פעילה ביחס לאירוע המתרחש בחברה שהוא נמנה על לקוחותיה, באופן ישיר או עקיף. לתפיסת הלקוח, החברה היא ישות מואנשת המושלכות ונצמדות אליה תכונות אנושיות המשתקפות בשפה אותה הוא מתאר את החברה.

בפעולה לא אחראית המעידה על פאניקה חסרת בגרות ונטולת כל שיקול עסקי, מכר מנכ"ל אינטל את כל המניות שיכול היה למכור לאחר שנודע לו על התקלה, כל המניות כולן. למהלך זה משמעויות קריטיות מקיפות שכן בזאת הצהיר על הבעת חוסר אמון מוחלט במכלול מרכיבי המערכת המונהגת על ידו, מה שככל הנראה ייצור דיסוננס ובלבול במערכת כולה:  חוסר אמון ביכולת החברה, אותה הוא מוביל, להתמודד עם תקלות ולהתגבר על משברים, חוסר אמון מוחלט בעצמו וביכולת שלו לנהל את המשבר ולהחזיר את החברה לאותו מקום בו עמדה טרם הידיעה, זלזול בעובדי החברה על שלוחותיה הרבות בעולם מאחר וניצל את הידע שלו להצלת מניותיו בחברה בעוד שאר העובדים המחזיקים אף הם במניות הפסידו מירידת ערך המניה, משבר אמון בין הנהגת החברה לעובדיה מאחר ועובדי חברה רואים בהנהגה קבוצה נפרדת מגובשת ומאוחדת בתוך עצמה ומתנהלת כמחנה נפרד.

כל כך הרבה שנים לוקח לבנות אמון וברגע אחד הוא מתרסק ואין דרך חזרה. ככל שיידרש לבנות חזרה אמון תיזכר לנצח אותה תקלה שתטיל צל על היושרה של המערכת כולה ואז, הכל מעובד הרבה יותר לאט. לאחר כל אירוע כזה נדמה כי הקהילה העסקית הפיקה לקחים ותישמר ממשברי אמון, אך מאחורי כל מערכת, גדולה ככל שתהיה, נמצאים בני אדם עם רגשות, דפוסי חשיבה ואי יכולת לעמוד בפיתוי. אוי הפיתוי!

הכותבת- שרית שגב, מרצה, יועצת וחוקרת, מיסדת תחום "כלכלה התנהגותית תאגידית בזמן החדש".

איך הוא מצליח ואני לא!

האם מנהלים שמרגישים "לא מצליחים" מחזיקים בפרדיגמות שליליות  כלפי "מנהלים מצליחים"?

האם יש אדם אחד, רק אחד, שלא חשב לעצמו לפחות פעם אחת בליבו, בשלב כלשהו בחייו "למה הוא מצליח ואני לא?" הביאו לי אותו!

אקסיומה- כל אדם שהגיע לתפקיד ניהולי יכול בקלות להמשיך להתקדם והוא כבר סיפור הצלחה!

לכמה קורסים בניהול הלכת? כמה סדנאות להתפתחות אישית עברת? כמה כנסים, מדיטציות, ריטריטים, סמינרים והשתלמויות, אשרם, מידברן, ועוד חוויות שחלקנו אהבנו וחלקנו הגדול יותר חשב לעצמו "זה הכל שטויות!". כמה כסף השקעת בקידום מקצועי כששום דבר לא באמת קידם אותך לחלום הגדול שלך? כמה פעמים ישבת מול הים וחלמת על רגע הניצחון? ואז מגיע הרגע של התסכול והייאוש, הרגע שאנחנו פשוט לא מבינים איך מכאן מגשימים חלום, איפה הייתי ומה עשיתי לא נכון? הרי בכל המקומות שהיית בהם אמרו שעליך להתאמץ, לעבוד קשה כדי להצליח, לא לוותר, להילחם, להתאבד על החלום שלך, כמה סרטוני מוטיבציה ישבת לראות אל תוך הלילה…. והתעייפת. הרוב מרימים ידיים, אם מעייפות וייאוש, אם מחוסר תקציב להמשיך בתהליך, אם מחוסר תמיכה מהמשפחה ואם מאמונה שכבר שום דבר לא יביא אותך להצלחה.

האם חוסר הצלחה בהכרח קשור ב"היעדר כלים להצלחה" כמו אומץ, עבודה קשה, יחסי ציבור, התחנפות לבוס, מרפקים חזקים, הזנחת המשפחה (הבנת את הרעיון…) ועוד אמונות דומות לאלה? מה בעצם צריך כדי לצאת מ"אזור הנוחות", מושג בעייתי בפני עצמו, ואיך נדע מהי העבודה שמתאימה לנו?

הסיבה לחוסר ההצלחה בעקבותיה מגיעים גם תירוצים ואמונות שגויות אינה היעדר כלים להצלחה, אלא בראש ובראשונה היעדר חיבור למקור (Source), לאני הפנימי שלך, אותו שיח פנימי המסייע להבין מהם החסמים האישיים, מהן התפיסות שעוצרות את ההתפתחות האישית שלך. אותן תפיסות הוטמעו בתודעה שלך מהיום שנולדת עד גיל 6 לערך ויש מחקרים המעידים כי אף בהיותך עובר בבטן אמך. כדי להשתחרר מאותן תפיסות לא מספיק לשנן מנטרות 21/60/72 פעמים, יש צורך לעשות עבודה פנימית ולהבין אילו מחסומים צריך להרים כדי שסוף סוף ניתן יהיה לשחרר אותן וללמוד כי הן שייכות לעבר הרחוק ואינן משרתות עוד את הצרכים שלך בגיל הזה ובהווה, ולהטמיע במקומן תפיסות חדשות שרואות את המציאות הנוכחית כרלוונטית יותר, כזו שמעתה תוביל אותך להתפתחות ולהישגים שמאז ומתמיד שאפת להגיע אליהם.

אחד השלבים בניסיון לשינוי הוא קבלה וכניעה למצב שנוצר, "אני לא מצליח פשוט כי אני לא מצליח" ולהמשיך לחיות את החיים באותה שיגרה שניהלת על היום, מה שיוצר מן הרגשה של- רובוטים. תחושה מרוקנת של חוסר הצלחה כי "כנראה ככה זה נועד לקרות אצלי במסע, אולי בעתיד יום אחד אמשיך לנסות עד שאמצא". אז כדי שלא תהיה פה טעות- לא קיים מצב של "אני לא מצליח כי אני פשוט לא מצליח" משום קיום העיקרון של סיבה ותוצאה. אם כל החיים ננסה משהו אחר עד שנצליח- נמות לפני שניסינו 0.00000001% מהתחומים שקיימים בעולם, וודאי גם לך זה נשמע לא הגיוני לחלוטין. כשאני מלווה מנהלים, ההנחה הבסיס ויריית הפתיחה היא שכל אחד נולד עם ייעוד. המסלול אותו עברת כל חייך עד לאותה נקודה שבה מגיעה ההרגשה של הצורך הגדול בשינוי- זהו המסלול המדויק שהכשיר אותך לשינוי המיוחל ובאמצעותו רכשת את כל הכלים הנדרשים להצליח ב'תפקיד חייך' כי תמיד, אבל תמיד, החלום קשור למה שעשית במהלך החיים, אחרת לא הייתה חשיפה דווקא לדבר הזה. הגיוני, נכון?

ומה נכון עבורך? איך אפשר לדעת שבחרת בדרך הנכונה? התחושות שלך הן מדד למחשבות שלך, המקור (Source) שלך יודע מה הכי טוב עבורך. הכלים הטובים ביותר הם טכניקות הקשבה למקור, למידה של חיבור וסנכרון למקור, הבנה שהוא "מנוע החיפוש" הטוב ביותר בעולם, המהיר והמהימן ביותר בזמן אמת. הכל צריך להיות פשוט! כי לוגית, זה באמת פשוט. וזו הבטחה!

התחלה חדשה- אחרת ושונה

ביום ההולדת הקרוב אתחיל חיים חדשים. בראש השנה אמצא עבודה חדשה. בפסח נעבור דירה. ביום ראשון נתחיל דיאטה. מי מאיתנו לא הצהיר את משפטי המחץ האלה לפחות כל חג וכל יום הולדת?
לקראת ראש השנה כולנו להוטים להבטיח לעצמנו הבטחות מבלי לשים לב שהן נועלות את התפיסה שלנו למספר מועדים משמעותיים במהלך השנה בהם נכון יהיה לערוך שינוי כלשהו בחיינו. באמצעות תפיסה זו אימצנו לעצמנו נקודות ציון הפזורות לאורך ציר הזמן של כל שנה והפנמנו שבאותן נקודות זמן ורק בהן יהיה הכי טוב, הכי מוצלח והכי נכון להחיל את השינוי אותו אנו מבקשים לעצמנו. אל לנו להאשים את עצמנו מאחר ותפיסות אלה רווחות בקרבנו משחר האנושות, עוד בתקופות שנערכו טקסים לציון אירועים שונים וגם משונים לפי זמן הירח והכוכבים. מדור לדור השתכללו האמונות והנה היום אתם עצמכם עדים ונוכחים בפיסת היסטוריה שתיכתב בספרי הדורות הבאים בעוד עשרות ומאות שנים.

עצרו רגע לחשוב עם עצמכם: אם אני רוצה כל כך דבר מה וכולי תקווה שיצליח והשתוקקות לחוות אותו בהקדם, מדוע עלי לחכות עד החג הבא, יום ההולדת הבא או כל יום מפורסם הבא? אם אני רוצה להרגיש את ההנאה מהדבר, האין זה הגיוני להחיל אותו- ממש היום או לכל המאוחר- מחר?!

האם ידעתם שבכל יום חדש אנו מתעוררים כאשר המוח המודע "מאופס" ומתחיל את כל "סט המחשבות" מחדש? בכל בוקר עם היקיצה אנו יכולים לבחור את "סט המחשבות" שילווה אותנו במהלך היום. אם סט המחשבות כולל בתוכו אתגרים ובעיות אנו יכולים לבחור גישה שונה להתבונן עליו, לראות את הצדדים החיוביים של האירועים ולחשוב כיצד אנו מתמודדים איתם בצורה הטובה ביותר שנוכל. "מאופס את אומרת??"

בעבר האמינו שבמהלך זמן השינה המוח אינו פעיל ומצוי בתרדמת.  ככל שהשתכללה טכנולוגית בדיקות ההדמיה ובדיקת פעילות גלי המוח גילו מחקרים כי בזמן  שינה מתקיימת פעילות רבה באזורים רבים במוח, כאלה שלא פעילים בזמן ערות וגם כאלה שכן. בין האזורים הפעילים במוח בזמן השינה נמצאים החלקים האחראים על עיבוד זיכרונות והתמצאות במרחב, אזורים שאחראים על ניתוח והבנה של מידע ויזואלי שהתקבל באמצעות חוש הראייה, והאמיגדלה שאחראית על וויסות רגשות. אם פעם חשבו שבזמן השינה המוח רדום לחלוטין, הרי שהיום יודעים שבזמן השינה מתקיימות במוח "פעולות תחזוקה" , הפרשות של הורמונים חיוניים, תיקון נזקים פיזיים ורגשיים, בנית וחידוש רקמות ושימור האנרגיה בגוף.

בזמן השינה המוח המודע נכנס למצב רדום, כל הפעולות הרצוניות שבמהלך היום יש לנו שליטה עליהן שוקעות למצב הדממה והחלק הלא רצוני של המוח, הוא התת מודע, מתעורר לעשות את העבודה האמיתית והמשמעותית בה הוא מנתח את כל אירועי היום, מכניס כל חוויה שעברנו למגירה הנכונה, לקטגוריה המתאימה, מחליט איזה מידע רלוונטי ונשאר בזיכרון ואיזה מידע מיותר ועדיף למחוק אותו לטובת זיכרונות משמעותיים, מנתח ומעכל את כל מהלך היום, מסנן ומנפה, מסדר ומארגן. חשוב שנדע כי המידע שהתקבל אצלנו בהכרה באמצעות החושים מתורגם בתודעה שלנו בסיוען של תפיסות ואמונות שהושרשו בנו מהורינו, מהורי הורינו ומדורי דורות אחורנית. במקרים רבים האמונות הללו מתנגשות עם ההיגיון ועם האני הפנימי שבנו ויוצרות דיסוננס, חוסר התאמה למי שאנחנו במקור, לישות בה הגחנו לעולם ברגע הלידה הניטראלי.

הבשורה המשמחת היא שכל לילה מתקיים במוחנו תהליך Reset. אם ניכנס למצב של מודעות גבוהה ברגע הראשון של היקיצה נבחין שהמוח שלנו ריק ממחשבות, נקי מכל מה שהעולם הפיזי הסובב אותנו עומד לגלות לנו ביום החדש הזה, זה הוא הרגע המשמעותי ביותר ביום בו יש לנו שליטה על אילו מחשבות חדשות נכניס לפעילות המחשבתית שלנו. זהו הרגע הטוב ביותר ליצור לעצמנו מומנטום של מחשבה טובה וממוקדת מטרה ולאחוז בה מספר דקות ברצף עד להטמעתה, עד שנרגיש שהתחושה הטובה שהיא מקנה לנו מלווה אותנו לאורך היום.

בברכת התחלה חדשה וטובה בכל בוקר במהלך השנה.

עוד לבנה בחומה

 

מכירים את הערבים השקטים האלה שבא לכם ליהנות פשוט מלהיות נוכחים ברגע? מוסיקת בלוז שקטה ויין אדום, אורות מעומעמים וחיוך מרוח על כל הפנים!

לפני כשבועיים במסגרת הקניה האינטרנטית החודשית בסופר הזמנתי שני בקבוקי יין, לבן ואדום, של אחד מיקבי הבוטיק הנחשב ליקב מצוין. אני נוהגת לנסות כל הזמן יינות שונים, דברים חדשים, טעמים, ריחות, תחושות. באחד הערבים שהזכרתי בפתיח פתחתי את היין האדום, והתחושה הזאת של לקרב את הכוס לשפתיים ולחוות טעם חדש על כל מאפייניו, השניות הללו שחולפות בין הפתיחה, המתנה קלה, מזיגה ולגימה הן אולי השניות המרגשות באותה סיטואציה, כי כשהחמימות של היין מתפשטת בגוף הערב מתחיל.

הפעם – אכזבה גדולה. היין היה לא פחות ולא יותר- מקולקל! ניסיתי עוד לגימה קטנה ועוד אחת, אולי אצלי הבעיה, אך לא נותר אלא להודות שזו הייתה 'נפילה'. אז הכנתי קפה:)

יכולה לספור על יד אחד את הפעמים בחיי שפניתי לחברה בשל מוצר מקולקל. פשוט זורקת. הפעם שלחתי מייל למשרדי החברה וכבר באותו יום צלצלה אלי חזרה מנהלת בכירה של היקב. והרי ידוע ששום דבר לא קורה סתם, הייתה לנו שיחה נהדרת. לפני שהיא צלצלה היא נכנסה לגלוש באתר שלי לבדוק מול מי היא עומדת, קראה את המאמרים בבלוג שלי ואפילו נהנתה! פצחנו בשיחה על נושאי עניין משותפים, על הרצאות מעניינות של חוקרים מפורסמים ועל המיזם שלי. ואז היא אמרה לי כך: "רוב העובדים שלנו נמצאים איתנו מהפתיחה, מעל עשרים שנה, טוב להם מאוד בחברה". אמרתי לה שאני מאוד שמחה אבל משהו במשפט הזה ליווה אותי גם לאחר ניתוק השיחה.

בשעות הערב שוב צף בי המשפט שהיא אמרה. חשבתי לעצמי מה גורם לעובד להישאר שנים כה רבות באותה עבודה והאם וותק של עובד הוא סימן לשביעות רצון שלו ממקום העבודה? מי שמכיר אותי יודע שבראש שלי רצות אסוציאציות בכל רגע לכל סיטואציה ובאותה שנייה הופיע הקליפ של הפינק פלויד בשיר "Another Brick In The Wall". זהו, ככה דמיינתי. אין לי ואין לאף אחד שליטה על תמונות שהמוח שלו 'מקפיץ' בדמיון.

אני זוכרת את שנות הקריירה שלי כשכירה. תמיד אהבתי את מה שאני עושה, לא תמיד אהבתי כל יום בעבודה אבל תמיד אהבתי לשוחח עם עובדי התפעול, הייתה לי אמפתיה עצומה אליהם. רוב הזמן הם היו פרועים מניגוב הזיעה בשער, תמיד מריחים לא נעים בתוך הבגדים הכחולים, תמיד סמוקי לחיים מהחום ברצפת הייצור, תמיד ממהרים, תמיד עסוקים ותמיד שמחו לעצור לכמה דקות לשוחח עם מי שנמצא שם בסביבה. איזושהי הפוגה אנושית קלה. רבים מהם היו וותיקים מאוד בעבודה, ואיכשהו תמיד שמעתי מהם כמה קשה וכמה חם וכמה אין ברירה וכמה היו חולמים על משהו אחר טוב יותר עבורם. חלק מהם היו כל כך מיואשים שהפסיקו לחלום. הם הרי יודעים שהסיכוי שלהם לצאת מרצפת הייצור הוא אפסי. אולי אפילו לא קיים. אם מבחינת השכלה, אם מבחינת סיכון כלכלי, אם מבחינת סיכוי למצוא עבודה חדשה, אם מבחינת "אשתי בחיים לא תיתן לי" (וזה ציטוט!) ואם מבחינת הערכה עצמית נמוכה. אם כי באחוז מזערי- אני בטוחה שיש כאלה, בעיקר צעירים רווקים, שאזרו אומץ ועשו שינוי בחיים אך אף פעם ואף אחד ממאות אנשי התפעול שהכרתי לא עשה צעד לשינוי בשל הפחד מהטלטלה שעלולה להיגרם למשפחה. ועדיין, הם "סוחבים" יום יום בעבודה, מעבירים את השעות בצחוקים עד כמה שניתן, אדפטיביים, לכאורה נהנים מחוסר ברירה.

היא ואני שוחחנו מעל חצי שעה, שיחה מעניינת ומצוינת. בסיום השיחה חייכתי לעצמי במידה של השתאות מהולה בהתנשאות ביקורתית קלה על הזמנה שקיבלתי לביקור ביקב ו…בקבוק יין מתנה.

ואגב- היין הלבן היה נפלא!

 

הכותבת:

שרית שגב

www.value-e.com

052-2304382

אירופה- האכיפה הגדולה ואפל תחילה

%d7%a9%d7%97%d7%9e%d7%98

באוגוסט האחרון, לאחר חקירה שארכה כשלוש שנים, הטילה נציבות האיחוד האירופי פצצה על חברות זרות המשתמשות במדינות אירופאיות כמקלטי מס וחוסכות תשלומי מס של מאות מיליארדי דולרים. לכאורה הנפגעת מפסיקה זו היא "אפל" החזקה והגדולה, אך מי שעמד על רגליו האחוריות בניסיון להילחם בהחלטה הוא ארגון בשם  BRT-Business Roundtable המייצג את מנהלי החברות הגדולות בארצות הברית הפועלות בשווקים בינלאומיים. ה-BRT  שיגר מכתב למנהיגי האיחוד האירופי המבקש לשנות את החלטתם ומדגיש לא אחת במכתב זה את נושא הפגיעה באמון והעמידה בחוקי המס במדינות בהן פועלות אותן חברות זרות ואת חשיבות הארגון בכיבוד שלטון החוק. עוד מחדד המכתב את חשיבות ההשקעות של החברות הגדולות במדינות זרות המסייעות לצמיחתה של המדינה המארחת ומספקות הזדמנות תעסוקה למיליוני עובדים ברחבי העולם.

מכתב זה הוא לכאורה תגובה לגיטימית של ה-BRT להחלטה אך הוא עורר בי תחושה של הבריון השכונתי המגייס את חבריו להילחם נגד כנופיה אחרת שהטרידה אותו ועלולה להשתלט על הטריטוריה השכונתית בה פועלים חבריו ללא הפרעה- עד כה. מי שעיניו בראשו מבין מיד כי האיחוד האירופי לאחרונה מתעורר ומרגיש כי הוא מנוצל על ידי החברות הגדולות המרוויחות הון בלתי נתפס כאשר כלכלת האיחוד נמצאת בתקופה מקרטעת בה קיים חוסר וודאות לגבי העתיד המדיני-פוליטי והפיננסי של מדינות אירופה כחלק אינטגרלי באיחוד. האם חברי כנופיית הארגונים העסקיים יאפשרו לחברי כנופיית האיחוד האירופי לפגוע ברווחיהם?


%d7%a7%d7%a0%d7%a1-%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%9c-1מצד ה- BRT תרומתם לתושבי המדינות המארחות רבה מעצם היותה מעסיק של מיליוני עובדים הזוכים להכנסה המאפשרת להם לשפר את רווחתם ולחיות ברמת חיים נאותה. מיותר לציין כי כל ארגון בוחן תחילה את התשואות האלטרנטיבות של כלל האפשרויות העומדות בפניו תוך שקלול כל נתוני המערך והמערכת, וכארגון עסקי בוחר את האלטרנטיבה המניבה את הרווח הגדול ביותר לבעלי המניות, כלכלי או חברתי. מצד נציבות האיחוד האירופי מדובר במפלצת עסקית הנוגסת בבשר החי של מדינות הגוש ומנצלת בחוק פרצות המאפשרות להן להגדיל את רווחיהן באמצעות תשלומי מס אפסיים ביחס לגודל הפעילות כאשר מסים אלו לכאורה עשויים היו לשפר ללא היכר את מצבם של תושבי מדינות האיחוד הנמצאות בשפל כלכלי ההולך ומחריף.

אם ניקח כדוגמא את יחס הקנס של 13 מיליארד €, שהוטל על ענקית הטכנולוגיה "אפל", לעומת הגידול בפעילות בשנים 2014-2016 ושווי המזומנים שהיא מחזיקה מפעילות מחוץ לארצות הברית בסך 215 מיליארד $ ואת הירידה בפעילות החברה בתוך ארצות הברית בשנים 2013-2016 נבין כי האלטרנטיבה המועדפת היא הגדלת הפעילות במדינות זרות, בין היתר כאשר גם תשלומי המס האפסיים מאפשרים את הגידול העצום ברווח הנקי של החברות.

%d7%a7%d7%a0%d7%a1-%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%9c                                                   מקור: Forbes (מאפל; גרף: forbes.com ו-statista)

מי שנמצא בתווך ועל טובתו, למראית עין, יתנהל המאבק בין שתי האימפריות הוא התושב המקומי. יש שיקראו לו "האזרח משלם המיסים", יש שיאמרו "טובת העובד", תלוי לאיזה צד של הכנופיה נשתייך. ה- BRT טוען במכתבו כי היטל המס יפגע בהחלטת חברות להשקיע במדינות אירופה  ויחזור כבומרנג לגוש האירופי ולאזרחיו במידה ויפחתו ההשקעות הזרות בגוש. מאידך טוען האיחוד כי הימנעות ממס מכבידה את נטל המסים על אזרחי הגוש האירופי ופוגעת בהתפתחות הכלכלה האירופאית. נדמה כי שתי הכנופיות נושאות עיניהן אל מאגר עצום של כסף וטובת האזרח העובד היא רק שיקול זעיר במאבק זה. ה- BRT מבין כי אפל היא הסנונית הראשונה ובעקבותיה יחל האיחוד האירופי במבצע גביית מסים מארגוני חוץ רבים הפועלים בתחומי האיחוד. מדובר במאות מיליארדי יורו הנחוצים היום יותר מתמיד להצלת כלכלת הגוש האירופי ונציבות האיחוד מבינה כי קיימת כאן הזדמנות פז להכנסות של סכומי עתק.

האם ייסוג הגוש מהחלטתו? האם תיעצרנה ההשקעות הזרות במדינות אירופה?

על שתי שאלות אלו התשובה הוודאית היא לא ולא.

חברי שתי "כנופיות" אלו יישבו ל'שולחנות עגולים' ויגיעו לפשרה שהיא קצת כואבת אך מעודדת לארגונים העסקיים וקצת מעודדת ועדיין כואבת לאירופאים. האם יגיעו להסכמה שהיא בבחינת WIN-WIN  לכל הצדדים? לו ישכילו לראות ולו במעט את טובת הכלל ייתכן ויגיעו להסכמה יצירתית שאפילו הם לא חשבו עליה. 

מנהיגים- למדו את האנשים שלכם משמעות

פאזל

האם הטור של פרופ' יורם יובל ב- Ynet, המציע ללמד חיילים אהבת אדם כאמצעי לגבורה בלחימה, מדבר בעצם על אהבה לאדם בהיותו אדם, דבר שסביר כי לא נעצור לחשוב עליו ברגע לחימה מול אויב, או על אהבה קוסמית המייצרת תחושת שלווה ואופוריה וככזאת אין לה מקום בשדה הקרב?

בטורו האחרון של פרופ' יורם יובל, "מפקדים, למדו את החיילים שלכם לאהוב", אשר נכתב בעקבות הרצאתו לקציני חטיבת כפיר בנושא 'גורמים נפשיים שיעזרו ללוחם להתנהג באומץ לב בתנאי קרב', מציע הכותב למפקדים כי אל להם להגביר שנאה וזעם אלא ללמד את החיילים להילחם מתוך תחושת אהבה וחמלה ומתוך כך ייחשבו הם כגיבורים. עוד כותב יובל כי הגורם ההופך אנשים "רגילים" לגיבורים ברגע האמת ומסייע להם להתגבר על עצמם ועל הפחד בתוכם תוך סיכון חיים הוא תחושת אהבה. "אהבה הופכת אדם לגיבור". יובל מספר כי מלבד לברוח, להילחם או לקפוא, שלוש התגובות האינסטינקטיביות למצבי סכנה התגלתה בשנים האחרונות תגובה רביעית- היחלצות לעזרה- אותה הייתי מחשיבה כחלק מאקט לחימה בהתמודדות מול כל סוג של סיטואציה.

מהו בעצם אותו כוח אדיר המניע אדם לחרף נפשו, לסכן את חייו ולהיחלץ למען מי או מה שהוא אוהב? ואם הוא לא אוהב- האם יעשה כן? אותו כוח אדיר הוא תגובה טבעית לתחושת המחויבות הרגשית, המוסרית והחברתית שחבויה בתוכנו כלפי המקורבים והקרובים אלינו. האם להיות אדם אוהב הוא תנאי מספק לחירוף נפש וסיכון חיים? נזכור כדוגמה את סיפור הטביעה בהתהפכות הקיאק של החותרת יסמין פיינגולד במימי נחל הירקון כאשר המון אדם, שסביר להניח אוהב אדם, התקהל וצפה מהצד תוך ידיעה כי נמצאת שם אישה במצוקה שחייה בסכנה ורק לאחר דקות ארוכות נמשתה מהמים על ידי אדם אחד שקפץ לנחל והציל את חייה. בטוחני כי אותם צופים מהצד הם וודאי אנשים נורמטיביים אוהבי אדם ואף סביר להניח כי חשו או הפגינו רגשי אהבה וחמלה, אך רק אחד שעבר שם במקרה חיבר משמעות לוגית לסיטואציה ויצא לפעולה. האם אותם אנשים נותרו פאסיביים משום שלא הרגישו מחויבות או קרבה כלפיה? מה גרם לאדם זר בדיוק כמותם לקפוץ למימי הנחל העכורים ולהציל אדם שאינו מכיר? משמעות וחמלה.

האם, על פי פרופ' יובל, חיילים המזנקים אחר מפקדם המסתער בקרב וקורא "אחרי!" אכן מסתערים בעקבותיו מתוך רגש של חמלה ודאגה למפקדם ולחבריהם? האם הם מסתערים בעיצומו של קרב תוך כוונה תחילה לשמור על שלום הקבוצה? סביר להניח שגם, אך זה לא העיקר.  בסופו של דבר הגורם העילאי לאומץ לב ולהקרבה עצמית אינו אחד ורק אחד- אהבה. מעדויות של חיילים בתקשורת מסתמן כי הם מסתערים בעודם חדורי משמעת ומוטיבציה מאחר והם מבינים את משמעות תפקידם בהגנה על העורף, את האחריות שלהם כלפי העם והמדינה הנמצאים תחת מתקפה. האם אפשרי כי חיילים שבחיי היום יום אין שום קשר או היכרות בניהם, או אולי אפילו מכירים ואינם מחבבים איש את רעהו, יחרפו נפשם בקרב אחד למען האחר? הם וודאי יעשו זאת, אף אם לא מתוך רגש אהבה אלא מתוך מסירות נפש והתמסרות למשמעות הימצאותם בתוך הסיטואציה ומתוך תפיסת הערבות ההדדית של הלוחמים ולא בכדי אירועים במלחמות ישראל שופעים סיפורי גבורה של עטורי צל"ש. יחד עם זאת, במישור החברתי היום יומי, הנטייה לעטוף בהילה ותהילה מעשים טובים שאמורים להתרחש באופן טבעי ולהחצין אותם באקט תקשורתי נוצץ היא בבחינת רעה חולה בתוך החברה וככל שניתן לה מקום רב יותר כך יפחתו וידעכו מעשים של עזרה וערבות הדדית משום שהם מוצגים כעניין חריג הראוי לתשומת לב מיוחדת ולא כך אמור להיות הדבר.

אהבה ושנאה הן תפיסות מנטליות ותחושות רגשיות עמוקות הנובעות ממכלול חוויות המעצבות אדם משחר ינקותו ואין לדידי טעם ללמד אדם בוגר לאהוב את אויבו. לעומת זאת יש טעם רב בללמד אדם את משמעות עשייתו, את ההיקשים או הסיבות הלוגיות והרציונליות לבחירותיו ולמעשיו ואת ההשלכות של אלו על הסביבה כאשר אותן בהחלט רצוי וניתן לחבר כמקור ליצירת אהבה.

אהבה מאירה, מעצימה ומצמיחה, את האנשים ואת הסביבה. אהבה מאפשרת לעשות מעשים טובים ולשמח אחרים, אך משמעות יוצרת משמעת עצמית ומניעה אנשים לעשות את הדברים הרציונליים והנכונים.

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Linkedin

השם שלך (חובה)

האימייל שלך: (חובה)

נושא

ההודעה שלך