כלכלה התנהגותית תאגידית

לעבד שיקול דעת

 

הפיתוי… אוי הפיתוי!

הוא ידע שיחטוף על זה, הוא ידע שבזאת יסכן את מה שבנה במשך חיים שלמים, שהוא מסכן מוניטין של חברת ענק בינלאומית שהוא עצמו עומד בראשה וברגע של החלטה הנוגעת אליו בלבד, באופן אינדיבידואלי לחלוטין, בחשיבה אגואיסטית, צרה אסטרטגית, שברגע אחד מוחקת את כל האחריות המוטלת על כתפיו. כן כן, אותה אחריות שהעניקו לו מתוקף האמון שנתנו בו כאשר מינו אותו לתפקיד הגדול ועצום ורב הזה.

פרשת המעבדים של אינטל. פרשת הסיליקון של תנובה, הקורנפלקס של תלמה, תחליף החלב של רמדיה, רמי דותן בפרשת העסקאות הסיבוביות בחיל האוויר, חשבון הבנק של לאה רבין ואת אלה שלפתי מהראש תוך שניות, מבלי לחפש ברשת וללא מאמץ מחשבתי. כמה מהר ולמשך כל כך הרבה שנים נטמעות בתודעת הקהל פרשות היוצרות תחושת  אי אמון בחברה ובמותג אותו היא מייצגת. מדוע פרשות אלה אינן נשכחות אלא נצרבות לפרקי זמן ארוכים? מדוע פרשות אחרות בהן המנהיגות לקחה אחריות מלאה על האירועים, פנתה לקהל לקוחותיה באמצעות כלי התקשורת והצהירה "טעינו"- נסלחו ונשכחו במהירות? מכיוון שהציבור, שהוא לקוח קצה המשקיע את כספו במוצר ובחברה שלראות עיניו מייצגת בראש ובראשונה מקור אמין להשקיע בה את כספו ולקבל מוצר המניח את דעתו, רואה עצמו כלקוח פרטי של כל אחת מהחברות הללו ומרגיש כמו היה מעורב באופן אישי באירועים. כאשר חברה מודיעה על תקלה ומתייחסת לציבור כולו כמו היה לקוח יחיד גדול המקבל יחס אישי ויוצרת עבורו מערך הסברה המשתף את תהליך הטיפול בתקלה- תפיסת הלקוח היא שהחברה רואה בו שותף משמעותי שהשקיע כספו במוצרים ועליו לקבל תשובות כמו כל שותף ומשקיע בחברה. לקוח יודע, מבין ומרגיש מתי חברה מעריכה את רכישותיו ורואה בו ערך משמעותי לחברה ומתי היא רואה בו רק 'לקוח משלם' הנמדד בתזרים ההכנסות של החברה. המשמעות של הלקוח בעיני החברה משתקפת במעשיה ובהתייחסותה אליו בטיפול השוטף אך בעיקר במצבי קיצון. לקוח חש את עוצמת הפגיעה במערכת ומתנהלת חשיבה מודעת של מעורבות רגשית פעילה ביחס לאירוע המתרחש בחברה שהוא נמנה על לקוחותיה, באופן ישיר או עקיף. לתפיסת הלקוח, החברה היא ישות מואנשת המושלכות ונצמדות אליה תכונות אנושיות המשתקפות בשפה אותה הוא מתאר את החברה.

בפעולה לא אחראית המעידה על פאניקה חסרת בגרות ונטולת כל שיקול עסקי, מכר מנכ"ל אינטל את כל המניות שיכול היה למכור לאחר שנודע לו על התקלה, כל המניות כולן. למהלך זה משמעויות קריטיות מקיפות שכן בזאת הצהיר על הבעת חוסר אמון מוחלט במכלול מרכיבי המערכת המונהגת על ידו, מה שככל הנראה ייצור דיסוננס ובלבול במערכת כולה:  חוסר אמון ביכולת החברה, אותה הוא מוביל, להתמודד עם תקלות ולהתגבר על משברים, חוסר אמון מוחלט בעצמו וביכולת שלו לנהל את המשבר ולהחזיר את החברה לאותו מקום בו עמדה טרם הידיעה, זלזול בעובדי החברה על שלוחותיה הרבות בעולם מאחר וניצל את הידע שלו להצלת מניותיו בחברה בעוד שאר העובדים המחזיקים אף הם במניות הפסידו מירידת ערך המניה, משבר אמון בין הנהגת החברה לעובדיה מאחר ועובדי חברה רואים בהנהגה קבוצה נפרדת מגובשת ומאוחדת בתוך עצמה ומתנהלת כמחנה נפרד.

כל כך הרבה שנים לוקח לבנות אמון וברגע אחד הוא מתרסק ואין דרך חזרה. ככל שיידרש לבנות חזרה אמון תיזכר לנצח אותה תקלה שתטיל צל על היושרה של המערכת כולה ואז, הכל מעובד הרבה יותר לאט. לאחר כל אירוע כזה נדמה כי הקהילה העסקית הפיקה לקחים ותישמר ממשברי אמון, אך מאחורי כל מערכת, גדולה ככל שתהיה, נמצאים בני אדם עם רגשות, דפוסי חשיבה ואי יכולת לעמוד בפיתוי. אוי הפיתוי!

הכותבת- שרית שגב, מרצה, יועצת וחוקרת, מיסדת תחום "כלכלה התנהגותית תאגידית בזמן החדש".

איך הוא מצליח ואני לא!

האם מנהלים שמרגישים "לא מצליחים" מחזיקים בפרדיגמות שליליות  כלפי "מנהלים מצליחים"?

האם יש אדם אחד, רק אחד, שלא חשב לעצמו לפחות פעם אחת בליבו, בשלב כלשהו בחייו "למה הוא מצליח ואני לא?" הביאו לי אותו!

אקסיומה- כל אדם שהגיע לתפקיד ניהולי יכול בקלות להמשיך להתקדם והוא כבר סיפור הצלחה!

לכמה קורסים בניהול הלכת? כמה סדנאות להתפתחות אישית עברת? כמה כנסים, מדיטציות, ריטריטים, סמינרים והשתלמויות, אשרם, מידברן, ועוד חוויות שחלקנו אהבנו וחלקנו הגדול יותר חשב לעצמו "זה הכל שטויות!". כמה כסף השקעת בקידום מקצועי כששום דבר לא באמת קידם אותך לחלום הגדול שלך? כמה פעמים ישבת מול הים וחלמת על רגע הניצחון? ואז מגיע הרגע של התסכול והייאוש, הרגע שאנחנו פשוט לא מבינים איך מכאן מגשימים חלום, איפה הייתי ומה עשיתי לא נכון? הרי בכל המקומות שהיית בהם אמרו שעליך להתאמץ, לעבוד קשה כדי להצליח, לא לוותר, להילחם, להתאבד על החלום שלך, כמה סרטוני מוטיבציה ישבת לראות אל תוך הלילה…. והתעייפת. הרוב מרימים ידיים, אם מעייפות וייאוש, אם מחוסר תקציב להמשיך בתהליך, אם מחוסר תמיכה מהמשפחה ואם מאמונה שכבר שום דבר לא יביא אותך להצלחה.

האם חוסר הצלחה בהכרח קשור ב"היעדר כלים להצלחה" כמו אומץ, עבודה קשה, יחסי ציבור, התחנפות לבוס, מרפקים חזקים, הזנחת המשפחה (הבנת את הרעיון…) ועוד אמונות דומות לאלה? מה בעצם צריך כדי לצאת מ"אזור הנוחות", מושג בעייתי בפני עצמו, ואיך נדע מהי העבודה שמתאימה לנו?

הסיבה לחוסר ההצלחה בעקבותיה מגיעים גם תירוצים ואמונות שגויות אינה היעדר כלים להצלחה, אלא בראש ובראשונה היעדר חיבור למקור (Source), לאני הפנימי שלך, אותו שיח פנימי המסייע להבין מהם החסמים האישיים, מהן התפיסות שעוצרות את ההתפתחות האישית שלך. אותן תפיסות הוטמעו בתודעה שלך מהיום שנולדת עד גיל 6 לערך ויש מחקרים המעידים כי אף בהיותך עובר בבטן אמך. כדי להשתחרר מאותן תפיסות לא מספיק לשנן מנטרות 21/60/72 פעמים, יש צורך לעשות עבודה פנימית ולהבין אילו מחסומים צריך להרים כדי שסוף סוף ניתן יהיה לשחרר אותן וללמוד כי הן שייכות לעבר הרחוק ואינן משרתות עוד את הצרכים שלך בגיל הזה ובהווה, ולהטמיע במקומן תפיסות חדשות שרואות את המציאות הנוכחית כרלוונטית יותר, כזו שמעתה תוביל אותך להתפתחות ולהישגים שמאז ומתמיד שאפת להגיע אליהם.

אחד השלבים בניסיון לשינוי הוא קבלה וכניעה למצב שנוצר, "אני לא מצליח פשוט כי אני לא מצליח" ולהמשיך לחיות את החיים באותה שיגרה שניהלת על היום, מה שיוצר מן הרגשה של- רובוטים. תחושה מרוקנת של חוסר הצלחה כי "כנראה ככה זה נועד לקרות אצלי במסע, אולי בעתיד יום אחד אמשיך לנסות עד שאמצא". אז כדי שלא תהיה פה טעות- לא קיים מצב של "אני לא מצליח כי אני פשוט לא מצליח" משום קיום העיקרון של סיבה ותוצאה. אם כל החיים ננסה משהו אחר עד שנצליח- נמות לפני שניסינו 0.00000001% מהתחומים שקיימים בעולם, וודאי גם לך זה נשמע לא הגיוני לחלוטין. כשאני מלווה מנהלים, ההנחה הבסיס ויריית הפתיחה היא שכל אחד נולד עם ייעוד. המסלול אותו עברת כל חייך עד לאותה נקודה שבה מגיעה ההרגשה של הצורך הגדול בשינוי- זהו המסלול המדויק שהכשיר אותך לשינוי המיוחל ובאמצעותו רכשת את כל הכלים הנדרשים להצליח ב'תפקיד חייך' כי תמיד, אבל תמיד, החלום קשור למה שעשית במהלך החיים, אחרת לא הייתה חשיפה דווקא לדבר הזה. הגיוני, נכון?

ומה נכון עבורך? איך אפשר לדעת שבחרת בדרך הנכונה? התחושות שלך הן מדד למחשבות שלך, המקור (Source) שלך יודע מה הכי טוב עבורך. הכלים הטובים ביותר הם טכניקות הקשבה למקור, למידה של חיבור וסנכרון למקור, הבנה שהוא "מנוע החיפוש" הטוב ביותר בעולם, המהיר והמהימן ביותר בזמן אמת. הכל צריך להיות פשוט! כי לוגית, זה באמת פשוט. וזו הבטחה!

מנהיגים- למדו את האנשים שלכם משמעות

פאזל

האם הטור של פרופ' יורם יובל ב- Ynet, המציע ללמד חיילים אהבת אדם כאמצעי לגבורה בלחימה, מדבר בעצם על אהבה לאדם בהיותו אדם, דבר שסביר כי לא נעצור לחשוב עליו ברגע לחימה מול אויב, או על אהבה קוסמית המייצרת תחושת שלווה ואופוריה וככזאת אין לה מקום בשדה הקרב?

בטורו האחרון של פרופ' יורם יובל, "מפקדים, למדו את החיילים שלכם לאהוב", אשר נכתב בעקבות הרצאתו לקציני חטיבת כפיר בנושא 'גורמים נפשיים שיעזרו ללוחם להתנהג באומץ לב בתנאי קרב', מציע הכותב למפקדים כי אל להם להגביר שנאה וזעם אלא ללמד את החיילים להילחם מתוך תחושת אהבה וחמלה ומתוך כך ייחשבו הם כגיבורים. עוד כותב יובל כי הגורם ההופך אנשים "רגילים" לגיבורים ברגע האמת ומסייע להם להתגבר על עצמם ועל הפחד בתוכם תוך סיכון חיים הוא תחושת אהבה. "אהבה הופכת אדם לגיבור". יובל מספר כי מלבד לברוח, להילחם או לקפוא, שלוש התגובות האינסטינקטיביות למצבי סכנה התגלתה בשנים האחרונות תגובה רביעית- היחלצות לעזרה- אותה הייתי מחשיבה כחלק מאקט לחימה בהתמודדות מול כל סוג של סיטואציה.

מהו בעצם אותו כוח אדיר המניע אדם לחרף נפשו, לסכן את חייו ולהיחלץ למען מי או מה שהוא אוהב? ואם הוא לא אוהב- האם יעשה כן? אותו כוח אדיר הוא תגובה טבעית לתחושת המחויבות הרגשית, המוסרית והחברתית שחבויה בתוכנו כלפי המקורבים והקרובים אלינו. האם להיות אדם אוהב הוא תנאי מספק לחירוף נפש וסיכון חיים? נזכור כדוגמה את סיפור הטביעה בהתהפכות הקיאק של החותרת יסמין פיינגולד במימי נחל הירקון כאשר המון אדם, שסביר להניח אוהב אדם, התקהל וצפה מהצד תוך ידיעה כי נמצאת שם אישה במצוקה שחייה בסכנה ורק לאחר דקות ארוכות נמשתה מהמים על ידי אדם אחד שקפץ לנחל והציל את חייה. בטוחני כי אותם צופים מהצד הם וודאי אנשים נורמטיביים אוהבי אדם ואף סביר להניח כי חשו או הפגינו רגשי אהבה וחמלה, אך רק אחד שעבר שם במקרה חיבר משמעות לוגית לסיטואציה ויצא לפעולה. האם אותם אנשים נותרו פאסיביים משום שלא הרגישו מחויבות או קרבה כלפיה? מה גרם לאדם זר בדיוק כמותם לקפוץ למימי הנחל העכורים ולהציל אדם שאינו מכיר? משמעות וחמלה.

האם, על פי פרופ' יובל, חיילים המזנקים אחר מפקדם המסתער בקרב וקורא "אחרי!" אכן מסתערים בעקבותיו מתוך רגש של חמלה ודאגה למפקדם ולחבריהם? האם הם מסתערים בעיצומו של קרב תוך כוונה תחילה לשמור על שלום הקבוצה? סביר להניח שגם, אך זה לא העיקר.  בסופו של דבר הגורם העילאי לאומץ לב ולהקרבה עצמית אינו אחד ורק אחד- אהבה. מעדויות של חיילים בתקשורת מסתמן כי הם מסתערים בעודם חדורי משמעת ומוטיבציה מאחר והם מבינים את משמעות תפקידם בהגנה על העורף, את האחריות שלהם כלפי העם והמדינה הנמצאים תחת מתקפה. האם אפשרי כי חיילים שבחיי היום יום אין שום קשר או היכרות בניהם, או אולי אפילו מכירים ואינם מחבבים איש את רעהו, יחרפו נפשם בקרב אחד למען האחר? הם וודאי יעשו זאת, אף אם לא מתוך רגש אהבה אלא מתוך מסירות נפש והתמסרות למשמעות הימצאותם בתוך הסיטואציה ומתוך תפיסת הערבות ההדדית של הלוחמים ולא בכדי אירועים במלחמות ישראל שופעים סיפורי גבורה של עטורי צל"ש. יחד עם זאת, במישור החברתי היום יומי, הנטייה לעטוף בהילה ותהילה מעשים טובים שאמורים להתרחש באופן טבעי ולהחצין אותם באקט תקשורתי נוצץ היא בבחינת רעה חולה בתוך החברה וככל שניתן לה מקום רב יותר כך יפחתו וידעכו מעשים של עזרה וערבות הדדית משום שהם מוצגים כעניין חריג הראוי לתשומת לב מיוחדת ולא כך אמור להיות הדבר.

אהבה ושנאה הן תפיסות מנטליות ותחושות רגשיות עמוקות הנובעות ממכלול חוויות המעצבות אדם משחר ינקותו ואין לדידי טעם ללמד אדם בוגר לאהוב את אויבו. לעומת זאת יש טעם רב בללמד אדם את משמעות עשייתו, את ההיקשים או הסיבות הלוגיות והרציונליות לבחירותיו ולמעשיו ואת ההשלכות של אלו על הסביבה כאשר אותן בהחלט רצוי וניתן לחבר כמקור ליצירת אהבה.

אהבה מאירה, מעצימה ומצמיחה, את האנשים ואת הסביבה. אהבה מאפשרת לעשות מעשים טובים ולשמח אחרים, אך משמעות יוצרת משמעת עצמית ומניעה אנשים לעשות את הדברים הרציונליים והנכונים.

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Linkedin

השם שלך (חובה)

האימייל שלך: (חובה)

נושא

ההודעה שלך