אהבה

עוד לבנה בחומה

 

מכירים את הערבים השקטים האלה שבא לכם ליהנות פשוט מלהיות נוכחים ברגע? מוסיקת בלוז שקטה ויין אדום, אורות מעומעמים וחיוך מרוח על כל הפנים!

לפני כשבועיים במסגרת הקניה האינטרנטית החודשית בסופר הזמנתי שני בקבוקי יין, לבן ואדום, של אחד מיקבי הבוטיק הנחשב ליקב מצוין. אני נוהגת לנסות כל הזמן יינות שונים, דברים חדשים, טעמים, ריחות, תחושות. באחד הערבים שהזכרתי בפתיח פתחתי את היין האדום, והתחושה הזאת של לקרב את הכוס לשפתיים ולחוות טעם חדש על כל מאפייניו, השניות הללו שחולפות בין הפתיחה, המתנה קלה, מזיגה ולגימה הן אולי השניות המרגשות באותה סיטואציה, כי כשהחמימות של היין מתפשטת בגוף הערב מתחיל.

הפעם – אכזבה גדולה. היין היה לא פחות ולא יותר- מקולקל! ניסיתי עוד לגימה קטנה ועוד אחת, אולי אצלי הבעיה, אך לא נותר אלא להודות שזו הייתה 'נפילה'. אז הכנתי קפה:)

יכולה לספור על יד אחד את הפעמים בחיי שפניתי לחברה בשל מוצר מקולקל. פשוט זורקת. הפעם שלחתי מייל למשרדי החברה וכבר באותו יום צלצלה אלי חזרה מנהלת בכירה של היקב. והרי ידוע ששום דבר לא קורה סתם, הייתה לנו שיחה נהדרת. לפני שהיא צלצלה היא נכנסה לגלוש באתר שלי לבדוק מול מי היא עומדת, קראה את המאמרים בבלוג שלי ואפילו נהנתה! פצחנו בשיחה על נושאי עניין משותפים, על הרצאות מעניינות של חוקרים מפורסמים ועל המיזם שלי. ואז היא אמרה לי כך: "רוב העובדים שלנו נמצאים איתנו מהפתיחה, מעל עשרים שנה, טוב להם מאוד בחברה". אמרתי לה שאני מאוד שמחה אבל משהו במשפט הזה ליווה אותי גם לאחר ניתוק השיחה.

בשעות הערב שוב צף בי המשפט שהיא אמרה. חשבתי לעצמי מה גורם לעובד להישאר שנים כה רבות באותה עבודה והאם וותק של עובד הוא סימן לשביעות רצון שלו ממקום העבודה? מי שמכיר אותי יודע שבראש שלי רצות אסוציאציות בכל רגע לכל סיטואציה ובאותה שנייה הופיע הקליפ של הפינק פלויד בשיר "Another Brick In The Wall". זהו, ככה דמיינתי. אין לי ואין לאף אחד שליטה על תמונות שהמוח שלו 'מקפיץ' בדמיון.

אני זוכרת את שנות הקריירה שלי כשכירה. תמיד אהבתי את מה שאני עושה, לא תמיד אהבתי כל יום בעבודה אבל תמיד אהבתי לשוחח עם עובדי התפעול, הייתה לי אמפתיה עצומה אליהם. רוב הזמן הם היו פרועים מניגוב הזיעה בשער, תמיד מריחים לא נעים בתוך הבגדים הכחולים, תמיד סמוקי לחיים מהחום ברצפת הייצור, תמיד ממהרים, תמיד עסוקים ותמיד שמחו לעצור לכמה דקות לשוחח עם מי שנמצא שם בסביבה. איזושהי הפוגה אנושית קלה. רבים מהם היו וותיקים מאוד בעבודה, ואיכשהו תמיד שמעתי מהם כמה קשה וכמה חם וכמה אין ברירה וכמה היו חולמים על משהו אחר טוב יותר עבורם. חלק מהם היו כל כך מיואשים שהפסיקו לחלום. הם הרי יודעים שהסיכוי שלהם לצאת מרצפת הייצור הוא אפסי. אולי אפילו לא קיים. אם מבחינת השכלה, אם מבחינת סיכון כלכלי, אם מבחינת סיכוי למצוא עבודה חדשה, אם מבחינת "אשתי בחיים לא תיתן לי" (וזה ציטוט!) ואם מבחינת הערכה עצמית נמוכה. אם כי באחוז מזערי- אני בטוחה שיש כאלה, בעיקר צעירים רווקים, שאזרו אומץ ועשו שינוי בחיים אך אף פעם ואף אחד ממאות אנשי התפעול שהכרתי לא עשה צעד לשינוי בשל הפחד מהטלטלה שעלולה להיגרם למשפחה. ועדיין, הם "סוחבים" יום יום בעבודה, מעבירים את השעות בצחוקים עד כמה שניתן, אדפטיביים, לכאורה נהנים מחוסר ברירה.

היא ואני שוחחנו מעל חצי שעה, שיחה מעניינת ומצוינת. בסיום השיחה חייכתי לעצמי במידה של השתאות מהולה בהתנשאות ביקורתית קלה על הזמנה שקיבלתי לביקור ביקב ו…בקבוק יין מתנה.

ואגב- היין הלבן היה נפלא!

 

הכותבת:

שרית שגב

www.value-e.com

052-2304382

מנהיגים- למדו את האנשים שלכם משמעות

פאזל

האם הטור של פרופ' יורם יובל ב- Ynet, המציע ללמד חיילים אהבת אדם כאמצעי לגבורה בלחימה, מדבר בעצם על אהבה לאדם בהיותו אדם, דבר שסביר כי לא נעצור לחשוב עליו ברגע לחימה מול אויב, או על אהבה קוסמית המייצרת תחושת שלווה ואופוריה וככזאת אין לה מקום בשדה הקרב?

בטורו האחרון של פרופ' יורם יובל, "מפקדים, למדו את החיילים שלכם לאהוב", אשר נכתב בעקבות הרצאתו לקציני חטיבת כפיר בנושא 'גורמים נפשיים שיעזרו ללוחם להתנהג באומץ לב בתנאי קרב', מציע הכותב למפקדים כי אל להם להגביר שנאה וזעם אלא ללמד את החיילים להילחם מתוך תחושת אהבה וחמלה ומתוך כך ייחשבו הם כגיבורים. עוד כותב יובל כי הגורם ההופך אנשים "רגילים" לגיבורים ברגע האמת ומסייע להם להתגבר על עצמם ועל הפחד בתוכם תוך סיכון חיים הוא תחושת אהבה. "אהבה הופכת אדם לגיבור". יובל מספר כי מלבד לברוח, להילחם או לקפוא, שלוש התגובות האינסטינקטיביות למצבי סכנה התגלתה בשנים האחרונות תגובה רביעית- היחלצות לעזרה- אותה הייתי מחשיבה כחלק מאקט לחימה בהתמודדות מול כל סוג של סיטואציה.

מהו בעצם אותו כוח אדיר המניע אדם לחרף נפשו, לסכן את חייו ולהיחלץ למען מי או מה שהוא אוהב? ואם הוא לא אוהב- האם יעשה כן? אותו כוח אדיר הוא תגובה טבעית לתחושת המחויבות הרגשית, המוסרית והחברתית שחבויה בתוכנו כלפי המקורבים והקרובים אלינו. האם להיות אדם אוהב הוא תנאי מספק לחירוף נפש וסיכון חיים? נזכור כדוגמה את סיפור הטביעה בהתהפכות הקיאק של החותרת יסמין פיינגולד במימי נחל הירקון כאשר המון אדם, שסביר להניח אוהב אדם, התקהל וצפה מהצד תוך ידיעה כי נמצאת שם אישה במצוקה שחייה בסכנה ורק לאחר דקות ארוכות נמשתה מהמים על ידי אדם אחד שקפץ לנחל והציל את חייה. בטוחני כי אותם צופים מהצד הם וודאי אנשים נורמטיביים אוהבי אדם ואף סביר להניח כי חשו או הפגינו רגשי אהבה וחמלה, אך רק אחד שעבר שם במקרה חיבר משמעות לוגית לסיטואציה ויצא לפעולה. האם אותם אנשים נותרו פאסיביים משום שלא הרגישו מחויבות או קרבה כלפיה? מה גרם לאדם זר בדיוק כמותם לקפוץ למימי הנחל העכורים ולהציל אדם שאינו מכיר? משמעות וחמלה.

האם, על פי פרופ' יובל, חיילים המזנקים אחר מפקדם המסתער בקרב וקורא "אחרי!" אכן מסתערים בעקבותיו מתוך רגש של חמלה ודאגה למפקדם ולחבריהם? האם הם מסתערים בעיצומו של קרב תוך כוונה תחילה לשמור על שלום הקבוצה? סביר להניח שגם, אך זה לא העיקר.  בסופו של דבר הגורם העילאי לאומץ לב ולהקרבה עצמית אינו אחד ורק אחד- אהבה. מעדויות של חיילים בתקשורת מסתמן כי הם מסתערים בעודם חדורי משמעת ומוטיבציה מאחר והם מבינים את משמעות תפקידם בהגנה על העורף, את האחריות שלהם כלפי העם והמדינה הנמצאים תחת מתקפה. האם אפשרי כי חיילים שבחיי היום יום אין שום קשר או היכרות בניהם, או אולי אפילו מכירים ואינם מחבבים איש את רעהו, יחרפו נפשם בקרב אחד למען האחר? הם וודאי יעשו זאת, אף אם לא מתוך רגש אהבה אלא מתוך מסירות נפש והתמסרות למשמעות הימצאותם בתוך הסיטואציה ומתוך תפיסת הערבות ההדדית של הלוחמים ולא בכדי אירועים במלחמות ישראל שופעים סיפורי גבורה של עטורי צל"ש. יחד עם זאת, במישור החברתי היום יומי, הנטייה לעטוף בהילה ותהילה מעשים טובים שאמורים להתרחש באופן טבעי ולהחצין אותם באקט תקשורתי נוצץ היא בבחינת רעה חולה בתוך החברה וככל שניתן לה מקום רב יותר כך יפחתו וידעכו מעשים של עזרה וערבות הדדית משום שהם מוצגים כעניין חריג הראוי לתשומת לב מיוחדת ולא כך אמור להיות הדבר.

אהבה ושנאה הן תפיסות מנטליות ותחושות רגשיות עמוקות הנובעות ממכלול חוויות המעצבות אדם משחר ינקותו ואין לדידי טעם ללמד אדם בוגר לאהוב את אויבו. לעומת זאת יש טעם רב בללמד אדם את משמעות עשייתו, את ההיקשים או הסיבות הלוגיות והרציונליות לבחירותיו ולמעשיו ואת ההשלכות של אלו על הסביבה כאשר אותן בהחלט רצוי וניתן לחבר כמקור ליצירת אהבה.

אהבה מאירה, מעצימה ומצמיחה, את האנשים ואת הסביבה. אהבה מאפשרת לעשות מעשים טובים ולשמח אחרים, אך משמעות יוצרת משמעת עצמית ומניעה אנשים לעשות את הדברים הרציונליים והנכונים.

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Linkedin

השם שלך (חובה)

האימייל שלך: (חובה)

נושא

ההודעה שלך