עוד לבנה בחומה

 

מכירים את הערבים השקטים האלה שבא לכם ליהנות פשוט מלהיות נוכחים ברגע? מוסיקת בלוז שקטה ויין אדום, אורות מעומעמים וחיוך מרוח על כל הפנים!

לפני כשבועיים במסגרת הקניה האינטרנטית החודשית בסופר הזמנתי שני בקבוקי יין, לבן ואדום, של אחד מיקבי הבוטיק הנחשב ליקב מצוין. אני נוהגת לנסות כל הזמן יינות שונים, דברים חדשים, טעמים, ריחות, תחושות. באחד הערבים שהזכרתי בפתיח פתחתי את היין האדום, והתחושה הזאת של לקרב את הכוס לשפתיים ולחוות טעם חדש על כל מאפייניו, השניות הללו שחולפות בין הפתיחה, המתנה קלה, מזיגה ולגימה הן אולי השניות המרגשות באותה סיטואציה, כי כשהחמימות של היין מתפשטת בגוף הערב מתחיל.

הפעם – אכזבה גדולה. היין היה לא פחות ולא יותר- מקולקל! ניסיתי עוד לגימה קטנה ועוד אחת, אולי אצלי הבעיה, אך לא נותר אלא להודות שזו הייתה 'נפילה'. אז הכנתי קפה:)

יכולה לספור על יד אחד את הפעמים בחיי שפניתי לחברה בשל מוצר מקולקל. פשוט זורקת. הפעם שלחתי מייל למשרדי החברה וכבר באותו יום צלצלה אלי חזרה מנהלת בכירה של היקב. והרי ידוע ששום דבר לא קורה סתם, הייתה לנו שיחה נהדרת. לפני שהיא צלצלה היא נכנסה לגלוש באתר שלי לבדוק מול מי היא עומדת, קראה את המאמרים בבלוג שלי ואפילו נהנתה! פצחנו בשיחה על נושאי עניין משותפים, על הרצאות מעניינות של חוקרים מפורסמים ועל המיזם שלי. ואז היא אמרה לי כך: "רוב העובדים שלנו נמצאים איתנו מהפתיחה, מעל עשרים שנה, טוב להם מאוד בחברה". אמרתי לה שאני מאוד שמחה אבל משהו במשפט הזה ליווה אותי גם לאחר ניתוק השיחה.

בשעות הערב שוב צף בי המשפט שהיא אמרה. חשבתי לעצמי מה גורם לעובד להישאר שנים כה רבות באותה עבודה והאם וותק של עובד הוא סימן לשביעות רצון שלו ממקום העבודה? מי שמכיר אותי יודע שבראש שלי רצות אסוציאציות בכל רגע לכל סיטואציה ובאותה שנייה הופיע הקליפ של הפינק פלויד בשיר "Another Brick In The Wall". זהו, ככה דמיינתי. אין לי ואין לאף אחד שליטה על תמונות שהמוח שלו 'מקפיץ' בדמיון.

אני זוכרת את שנות הקריירה שלי כשכירה. תמיד אהבתי את מה שאני עושה, לא תמיד אהבתי כל יום בעבודה אבל תמיד אהבתי לשוחח עם עובדי התפעול, הייתה לי אמפתיה עצומה אליהם. רוב הזמן הם היו פרועים מניגוב הזיעה בשער, תמיד מריחים לא נעים בתוך הבגדים הכחולים, תמיד סמוקי לחיים מהחום ברצפת הייצור, תמיד ממהרים, תמיד עסוקים ותמיד שמחו לעצור לכמה דקות לשוחח עם מי שנמצא שם בסביבה. איזושהי הפוגה אנושית קלה. רבים מהם היו וותיקים מאוד בעבודה, ואיכשהו תמיד שמעתי מהם כמה קשה וכמה חם וכמה אין ברירה וכמה היו חולמים על משהו אחר טוב יותר עבורם. חלק מהם היו כל כך מיואשים שהפסיקו לחלום. הם הרי יודעים שהסיכוי שלהם לצאת מרצפת הייצור הוא אפסי. אולי אפילו לא קיים. אם מבחינת השכלה, אם מבחינת סיכון כלכלי, אם מבחינת סיכוי למצוא עבודה חדשה, אם מבחינת "אשתי בחיים לא תיתן לי" (וזה ציטוט!) ואם מבחינת הערכה עצמית נמוכה. אם כי באחוז מזערי- אני בטוחה שיש כאלה, בעיקר צעירים רווקים, שאזרו אומץ ועשו שינוי בחיים אך אף פעם ואף אחד ממאות אנשי התפעול שהכרתי לא עשה צעד לשינוי בשל הפחד מהטלטלה שעלולה להיגרם למשפחה. ועדיין, הם "סוחבים" יום יום בעבודה, מעבירים את השעות בצחוקים עד כמה שניתן, אדפטיביים, לכאורה נהנים מחוסר ברירה.

היא ואני שוחחנו מעל חצי שעה, שיחה מעניינת ומצוינת. בסיום השיחה חייכתי לעצמי במידה של השתאות מהולה בהתנשאות ביקורתית קלה על הזמנה שקיבלתי לביקור ביקב ו…בקבוק יין מתנה.

ואגב- היין הלבן היה נפלא!

 

הכותבת:

שרית שגב

www.value-e.com

052-2304382

One Response to עוד לבנה בחומה

  • אילן says:

    אני מודה שמהתחלת הקריאה
    עלתה לי בראש מרסל מוסרי מסיגנון האווירה.
    חשבתי לעצמי איך היא בטח היתה לוקחת
    את זה למקום האישי שלה.
    אבל יותר סיקרן זה לאן את מובילה.
    לא ציפיתי לדרמות או טוויסט בעלילה.

    כייף לקרוא את זווית ראייתך על החיים כמרקחה
    אני מת לראות מה ייצא כשתשבי בפעם הבאה
    עם משקה טרופי אקזוטי בהפתעה וכהשראה
    או אפילו עם כוס תה עם נענע בתוכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Linkedin

השם שלך (חובה)

האימייל שלך: (חובה)

נושא

ההודעה שלך